<h1>השלמה — ע"ז</h1>
<h2>דף יג:</h2>
[ע"ז ע"א ע"א] אמר אמימר משיכה בגוי קונה וכן הלכתא. וכל האי שמעתא משמע דכל שכן מעות שקונות בגוי. ובבכורות [י"ג ע"א] משמע דאליבא דאמימר משיכה בגוי קונה ולא מעות. אמר להו רב להנהו מסובייאתא כי מזביניתו חמרא לגוים קדימו שקילו זוזי מנייהו והדר כיילו להו ואי לית להו זוזי אוזפינהו כי היכי דלהוי מלוה גבייהו דאי לא עבדיתו הכי כי הוי יין נסך ברשות דידכו קא הוי וכי שקליתו דמי יין נסך קא שקליתו וליתא להא דרב לטעמיה [ע"ד ע"א] דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר חביות בחביות אבל לא יין ביין וקיימא לן דאפילו יין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו.
[ע"ז ע"א ע"ב] תניא הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהם ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך הרי זה יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח דוקא בשלא ידע שיש שם ע"ז ולפיכך קתני הרי זה יחזיר דמקח טעות הוא וסיפא אע"ג דמקח טעות הוא יוליך לים המלח מדרבנן דכיון דיהיב זוזי מתחזי כע"ז ביד ישראל אבל אם ידע ישראל שיש שם ע"ז שאין כאן מקח טעות אם נתן מעות ולא משך (לא) יחזיר ואם משך אפילו בשלא נתן מעות יוליך לים המלח, דקיימא לן משיכה בגוי קונה ולא מעות והכי איתא בבכורות פרק שני [י"ג ע"א], מיהו בהך שמעתא משמע דלמאן דאמר משיכה קונה הוא הדין למעות.
<h2>דף כג:</h2>
ומאי דאמרינן [ע"ז ס"ח ע"א] מחלוקת [בהשביח ולבסוף פוגם אבל] בפוגם מעקרו (אבל בהשביח ולבסוף פוגם הוא ומותרת) [ד"ה מותר] ונראה לי שכך פירושו בפגום מעיקרו מותר בפגימה כל שהו. והא דאמרינן אינה נאכלת מפני זה לאו דוקא [אינה] נאכלת אלא שפגם טעמא. וכן פר"ש ז"ל. וראיה לדבר ההוא דאמרינן בפרק אלו עוברין [מ"ד ע"ב] גיעולי גוים חדוש הוא דהא בעלמא נותן טעם לפגם מותר והכא אסור, ואידך אמר רב הונא בריה דרב חייא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, ואידך קדרה בת יומא נמי [אי] אפשר דלא פגמה פורתא, אלמא בפגימה פורתא נמי (דבעלמא בפגימת פורתא) נותן טעם לפגם מותר. אלמא פגום מעיקרו בפגימה כל דהו נמי שרי. ועוד ראיה לדבר שמן ודבש של גוים שהתירום [ל"ט ע"ב] משום נותן טעם לפגם מותר אלמא בפגימת כל דהו נמי שרי והנהו ודאי נאכלים הם אלא שנפגמים מעט. אבל בהשביח ולבסוף פגום כיון שהשביח נעשה הכל נבלה ואסורה בפגימת כל דהו ואינה ניתרת אלא כשתהיה [אינה] ראוי' לגר. וכי תימא כיון דעיקר נותן טעם לפגם מותר מנבלה גמרינן לה אמאי מותר בפגימה כל דהו מה שאין כן בנבלה שאינה מותרת אלא בשאינה ראויה לגר, שאני הכא דכיון שהאיסור (כולל) נפל לתוך היתר אינה אוסרו אלא בנותן טעם וכיון שפוגמו כל דהו אינו נותן טעם אבל בהשביח ולבסוף פגום הרי נתן טעם לשבח ונעשה הכל נבלה ואינו ניתר אלא בשאינה ראויה לגר.
